השופטת ד' ברק-ארז:
1. אישה הרה נשלחה על-ידי הרופא שטיפל בה במעקב אחר ההיריון לבדיקת אולטרה-סאונד אצל רופא מומחה, וזאת בשל חשד למום בעובר. הרופא המומחה שביצע את הבדיקה איבחן ממצאים המאשרים לכאורה את החשד למום, ושלח את ממצאי הבדיקה לרופא המטפל. האישה טענה שהרופא המטפל נהג ברשלנות בשל כך שלא נקט בפעולות הנדרשות בשלב זה, ובכללן העמדתה על האפשרות של הפסקת ההיריון. הצדדים הגיעו להסכם פשרה בעניין זה והוא אינו עוד בפנינו. כעת, הרופא המטפל טוען כי גם על הרופא המומחה הייתה מוטלת חובה להעמיד את האישה במישרין על ממצאי הבדיקה ועל האפשרויות השונות העומדות בפניה. טענה זו עמדה בליבו של הערעור שבפנינו.
תשתית עובדתית והליכים קודמים
2. ד"ר תאופיק נסייר, המערער, שהוא רופא גניקולוג במקצועו (להלן: המערער או הרופא המטפל), ביצע מעקב אחר הריון של מטופלת, המשיבה 5, במרפאתו הפרטית. בשלב מסוים עלה אצל המערער חשד כי העובר לוקה במום מסוג מיקרוצפליה. בשל כך, הוא הפנה את המשיבה 5 לעריכת בדיקת אולטרה-סאונד במכון של המשיב 2, בית החולים "העמק", הנמצא בבעלותה של שירותי בריאות כללית, המשיבה 1. בדיקה זו נערכה על-ידי ד"ר ויינר, מנהל יחידת האולטרסאונד של בית החולים באותה עת. תוצאות הבדיקה שערך ד"ר ויינר העלו כי קיימים ממצאים המצביעים לכאורה על חשד לקיומו של מום כאמור. הממצאים נשלחו למערער, ששימש כרופא המטפל. חרף זאת, לטענת המשיבה 5 המערער לא העמיד אותה על המשמעות המלאה של הממצאים, כמו גם על קשת האפשרויות העומדות בפניה (לרבות פניה לוועדה להפסקת הריון).
3. המשיבה 5 פנתה ללדת בבית חולים הצרפתי בנצרת (להלן: בית החולים הצרפתי), שהמערער שימש בו כמנהל מחלקת נשים ויולדות. בסופו של דבר, בשל מצבו של העובר, הפנה אותה בית החולים הצרפתי לבית חולים העמק, ושם היא ילדה. המשיבה 3 נולדה כשהיא סובלת ממיקרוצפליה ובעיות נוספות שמקורן ככל הנראה בתסמונת תורשתית של ליקוי קשה בגדילה ואיחור התפתחותי בינוני.
4. לאחר כ-13 שנים, הגישו המשיבים 5-4, הוריה של המשיבה 3, יחד עמה, תביעה בבית משפט המחוזי בתל-אביב יפו נגד המערער, בית החולים הצרפתי, בית חולים העמק ומשרד הבריאות, וזאת בשל רשלנותם הנטענת בטיפול במשיבה 5 במהלך הריונה (ת"א 604-03, השופט ב' ארבל). התביעה כנגד בית חולים העמק ומשרד הבריאות נדחתה בהסכמה בשנת 2005. בשנת 2006 הוגש כתב תביעה מתוקן על ידי המשיבים 5-3, ובהתאמה הגיש המערער הודעת צד שלישי כנגד בית חולים העמק ושירותי בריאות כללית. ביום 5.6.2007 ניתן בהסכמה פסק דין חלקי נגד המערער, שאישר הסכם פשרה שנערך בינו לבין המשיבים 5-3, ובו הוא התחייב לשלם, בתמורה לסילוק כל התביעות נגדו, סך של 3,250,000 שקל. בשלב זה, נותרה תלויה ועומדת רק הודעת הצד השלישי ששלח המערער נגד המשיבים 2-1.
5. בעיקרו של דבר, טענתו של המערער בעניין זה הייתה כי ד"ר ויינר אשר ביצע את בדיקת האולטרה-סאונד היה חייב ליידע את המשיבה 5 במישרין אודות תוצאות הבדיקה ומשמעותן, ושעם הפנייתה לבדיקה בבית חולים העמק עברה האחריות להמשך הטיפול אליו. מנגד, עמדתם של המשיבים 2-1 הייתה שמצבה של המשיבה 5 אובחן נכונה, והאחריות על הטיפול במשיבה 5 נותרה מוטלת על הרופא המטפל.
6. בית המשפט קמא דחה את טענותיו של המערער. על בסיס הראיות שבפניו הוא קבע כי האחריות לטיפול במשיבה 5 לא עברה אל בית חולים העמק. הוא הצביע על כך שלאחר הבדיקה בבית חולים העמק המשיבה 5 חזרה לטיפול אצל המערער, ואף בוצעו בה על-פי הנחייתו בדיקות נוספות בבית החולים הצרפתי שבו הוא שימש כאמור כמנהל מחלקה. באשר ליידוע של המשיבה 5 אודות הממצאים שעלו מן הבדיקה התייחס בית המשפט קמא לדבריו של ד"ר ויינר בעדותו לפיהם הוא נוהג להסביר לנבדקות את תוצאות הבדיקה, והגם שאינו זוכר את המשיבה 5, מקץ 20 שנה, הרי שזהו הנוהג הרגיל אצלו ויש להניח שכך נהג גם בה. על בסיס זה, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה ד"ר ויינר לא הסביר למשיבה 5 את תוצאות הבדיקה.
7. בית המשפט קמא הנחה עצמו גם לאור פסקי דין קודמים באשר להיקף חובותיו של מכון בדיקה, כדוגמת ע"א 434/94 ברמן נ' מור, המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205 (1997) (להלן: עניין מור), שבו נקבע כי מכון בדיקה מסוג זה אינו נוטל אחריות מלאה לטיפול בנבדקות. באופן יותר ספציפי, נקבע באותו מקרה כי המכון אינו חייב להבהיר לנבדקת מהן מגבלותיה הבדיקה שהוא עורך, וכי אחריותו מוגבלת לעריכת הבדיקה באופן מקצועי.
8. על סמך כל אלה, נדחתה הודעת הצד השלישי שהגיש המערער כנגד המשיבים 2-1.
הטענות בערעור
9. מלכתחילה, הודעת הערעור במקרה שבפנינו יצאה חוצץ כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא בכללותו - וכוונה להעברת האחריות במלואה לשכמם של המשיבים 2-1. עם זאת, בדיון שהתקיים בפנינו צמצם המערער את גזרת המחלוקת וטען רק לחיוב חלקי של המשיבים 2-1 כמי שגם נושאים באחריות לקרות הנזק.
10. לטענת המערער, חרף החובות המצומצמות יותר שחלות על גורמי אבחון המבצעים בדיקות על-פי בקשתו של הרופא המטפל, חובות אלה עודן קיימות, ולא כל שכן בנסיבות שבהן הבדיקה נערכת באשה הנמצאת עם הרופא "בכפיפה אחת". בנסיבות אלה מתבקש, כך נטען, שהרופא יסביר לנבדקת את תוצאות הבדיקה ומשמעותן. לטענתו, מאחר שד"ר ויינר לא יכול היה להעיד שנהג כך לבטח במקרה זה ובהסתמך על עדותה של המשיבה 5 לפיה ד"ר ויינר לא הסביר לה על תוצאות הבדיקה, הרי שד"ר ויינר הפר את החובה שהייתה מוטלת עליו ויש לראות בו אחראי, לפחות באופן חלקי, לקרות הנזק.
11. המשיבים 2-1 סמכו ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא ודחו מכל וכול את טענותיו של המערער. לטענתם, הערעור ביקש למעשה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הטיפול במשיבה 5 נשאר בידי המערער, ולא עבר לבית חולים העמק בשום שלב. כמו כן, כך נטען, בית המשפט קמא דחה את הטענה שד"ר ויינר לא הסביר למשיבה 5 אודות ממצאי הבדיקות, בהסתמך על עדותו של ד"ר ויינר כי כך הוא נוהג בשגרה, ודחיית עדותה ה"מגמתית" של המשיבה 5, שנטתה לאורך כל הדרך לתמוך בגרסת המערער. המשיבים 2-1 הוסיפו וטענו גם במישור העקרוני כנגד הטלת אחריות מופרזת על מכוני בדיקה.
הכרעתנו
12. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות.
13. המחלוקת בין הצדדים הוצגה בדיון שבפנינו כמחלוקת עקרונית באשר להיקף חובותיו של מכון בדיקה ליידע את הנבדק או הנבדקת במישרין באשר לתוצאות הבדיקה. אכן, הצדדים לא חלקו על כך שבהתאם לפסיקתו של בית משפט זה האחריות למעקב אחר המצב הרפואי של המטופלים היא של הרופא המטפל, על סמך תוצאות של הבדיקות שנמסרות לידיו. עם זאת, עמדתו של המערער הייתה שעובדה זו אינה פוטרת את הרופא הבודק מאחריות, ולו חלקית, להודיע לנבדקת בנסיבות כמו אלה שבפנינו מהם הממצאים העיקריים של הבדיקה.
14. אכן, ברגיל, אחריותו של מכון בדיקה מתמקדת בעריכת הבדיקה באופן מקצועי (ראו לעיל עניין מור) ובמשלוח התוצאות לרופא המטפל (ראו: ע"א 6023/97 טייג נ' גלזר, פ"ד נג(2) 840). בהתחשב בכך, השאלה שהתעוררה בפנינו הייתה האם יש מקום לחייב מכון בדיקה שאינו מטפל בנבדק באופן שוטף להתריע בפניו על משמעות מטרידה של תוצאות בדיקה מעבר לרישום או אמירה שגרתיים שיש לחזור עם תוצאות בדיקה לרופא המטפל.
15. שאלה זו אינה קלה, ובאי-כוח המערער לא ביססו את טענותיהם בעניינה על הפנייה לפרקטיקה הרפואית המקובלת או על דיון ממצה בשיקולים המצדיקים הכרה בחובה שנטענה על-ידם. מחד גיסא, ניתן לגרוס שהתרעה בפני נבדק על המשמעות של תוצאות הבדיקה גם על-ידי הגורם המאבחן (בנוסף לרופא המטפל) הייתה יכולה לצייד את הנבדק במידע חיוני שיזרזו לחזור אל הרופא המטפל ולהציג לו שאלות חשובות באשר להמשך הטיפול, כמו גם, במקרים מסוימים, לבצע בירור עצמאי באשר לאפשרויות העומדות בפניו (תוצאה שהיא לכאורה רצויה הן מן הפן של שיקולי יעילות והן מבחינת ההגנה על האוטונומיה של החולה). מאידך גיסא, יש שיקולים נכבדים השוקלים גם כנגד מסירת מידע על-ידי הגורם המאבחן. מתן הסבר מלא על תוצאות הבדיקה ומשמעותן על-ידי הגורם המאבחן שאינו הגורם המטפל כרוכה בסיכונים - בשל אי-ראיית התמונה בכללותה, ואף תוך העמדת החולה במצב של סיכון רגשי בלתי מבוקר (בשל אי-מודעות מלאה למצבו הנפשי). על כן, ההכרעה בשאלה זו אינה פשוטה. זאת ועוד: התשובה לה אמורה להביא בחשבון גם גורמים נוספים ובהם סוג הבדיקה וזהותו של הגורם שעורך את הבדיקה או מוסר את התוצאות (רופא או, להבדיל, בעל מקצוע פארא-רפואי או אף גורם משרדי). יש אף להניח כי אף לו הוכרה חובה כאמור הרי שהיא הייתה מוגבלת למתן אינדיקציה ראשונית באשר לממצאים. במקרה הרגיל, את התמונה המלאה אמור להציג, מטבע הדברים, הרופא המטפל.